למה לי קרא? סברא הוא!
(פרשת כי-תצא)
הרב בן ציון אלגאזי שליט"א, ראש המכון
פעמיים בש"ס מצינו את השאלה הנוקבת על מקור דין מסוים למה צריך בשבילו מקור? ברור הרי היה ניתן ללומדו מסברא ובלשון הגמ' "למה לי קרא? סברא הוא!" (ב"ק מו ע"ב, נדה כה ע"א). בגמ' בב"ק נאמר: "א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!" (מי שכואב לו הולך לרופא).
בספר תורת אברהם (לרבי אברהם גרודז'ינסקי, מנהלה הרוחני של ישיבת סלבודקה בליטא, עמ' 264), ביאר את דברי הגמרא, שקושיא זו אינה על סברא שדעת התורה והשקפתה כלולה בה, אלא על סברא פשוטה, שהחולה מבקש את הרופא מפני שמרגיש את כאביו, ועל סברא זו הוא מקשה "למה לי קרא, סברא הוא", אשר לכאורה יותר טוב הוא להביא ראיה מן המקרא במקום שנוגע להפסד ממון של ישראל.
מזה אנו למדים, שאין לך דבר מפורש יותר מן הסברא, מפני שהסברא היא צורת המקרא, ויסודו כמו שאמרו במסכת ברכות (ו ע"ב), "אגרא דשמעתא סברא" - כל השכר של ההלכה הוא הסברא היוצאת ממנה, כי הלכה הלא היא ענין פרטי של מעשה אחד, וסברא של הלכה המקיפה מעשים רבים. כמו כן, יש שינויים וחידושים הרבה על ידי הסברא, מה שלא היינו יודעים מפשוטה של הלכה, וסברא זו היא ענין 'גמרא' הנזכר בש"ס. למדנו אם כן, ששכל האדם מחייב אותו במצוות ואזהרות כמו מקראות מפורשים, וכי יש שכר למקיימי מצוות השכל ועונש לעוברים עליהם כמו במצוות שלמדין אותן מן המקראות, גם ישראל שיש להם תורה שלמה, אלא שחיובים הבאים משכל וסברא ברורים המה יותר מחיובים הבאים מן המקרא, עד שדבר פשוט היא הפירכא 'למה לי קרא סברא הוא'.
ההלכה דורשת מהאדם להפעיל שכל ישר בהחלטות בחיים, שכן ניחן האדם ביכולת שיקול והכרעה. התופעה של זריקת החלטות על אנשים האחרים אינה מצויה בהלכה, משום שבכך יש בריחה של האדם מלהכריע וליטול אחריות על חייו ומעשיו. ההלכה פוסקת, שאם ישנו אדם במצב של פיקוח נפש שבמקום להצילו באופן מידי משתהים כדי לשאול רב כיצד לנהוג עם החולה - נאמר על השואל "הרי זה שופך דמים" (שו"ע או"ח שכח, ב). וכן: "מפקחין פיקוח נפש בשבת ואין צריך ליטול רשות מבית דין, והמקדים להציל הנפש הרי זה משובח" (רמב"ם פ"ב מהל' שבת הל' טז).
מגנים את הרב שלא לימד את בני עדתו שצריך לחלל שבת על פיקוח נפש, ואין הדבר פשוט להם, עד שגם במקרה כזה הם באים לשאול. הרב צריך ללמד את בני עדתו בעיקר את ההלכה למעשה ומתוך כך ילמדו להפעיל שכל ישר בהלכה וברוחות החיים היוצאים מתוך עולם ההלכה. אדם שהוא תלותי באופן תמידי, הרי שהוא יכול בסוף לאבד נפש בישראל, כי את שכלו הישר לא הפעיל.
אמנם מצינו שאדם ילך להתברך אצל חכם אדם גדול, כלשון הגמ' (ב"ב קטז ע"א): "דרש ר' פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנא': חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה". אבל אין החכם רופא ולא מומחה, אלא יכול להתפלל על החולה, ובסופו של דבר אין כתפילת החולה על עצמו, שאין לך תפילה מעומקא דליבא כתפילת האדם על בעיותיו שלו, ו"לב יודע מרת נפשו". הגמ' בברכות (לג ע"א) אומרת דבר תמוה: "אמר רב אמי: גדולה דעה שנתנה בתחילת ברכה של חול. ואמר רב אמי: גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר: כי אל דעות ה'. וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר: כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו". נשאלת השאלה: אדם שלא התברך במנת משכל גבוהה - נידון לאכזריות? אלא, נראה שביאור הדברים הוא, שכל מי יש בו דעה אך אינו מפעיל אותה במקום הנכון - אסור לרחם עליו, כי יש לך כלים, ומדוע אינך משתמש בהם? כל בר דעת ברור לו שהרבנים אינם נמצאים מעל חוקי התורה ואין סגולה מגיעה מתוך עבירה, כי אסור לעשות מצווה הבאה בעבירה.
יחון אותנו ה' בבינה ובהשכל, לבל ניכשל בזה ובבא!