בס"ד
"נשאת ונתת באמונה"?
(פרשת בלק)
הרב בן ציון אלגאזי שליט"א, ראש המכון
אחד מהדברים החמורים בעסקים הוא גניבת דעת, דהיינו להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי אחד בפה ואחד בלב ואין תוכו כברו. ואיסור זה הוא בין בממון, בין בדברים, וכך נאמר במדרש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בפרשת השבוע (פרק כב, סימן ג): "שבעה גנבים הם. הראשון שבגנבים גונב דעת בני אדם, המסרב בחברו לאורחו ואין בלבו לקרותו. והמרבה לו בתקרובות, ויודע בו שאינו מקבל, והפותח חביותיו והן מכורות לחנוני, והמעוול במדות והמשקר במשקלות, והמערב את החול בפול, ואת החומץ בשמן, מפני שאמרו השמן אינו מקבל נכל, לפיכך מושחין בו מלכים. לפי דעתו של אדם רשע למדנו, שאם היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונבה".
נחלקו הפוסקים אם איסור אונאת דברים הוא משום איסור גנבה, שקר או אונאה? ראוי לציין שלגנוב דעת הבריות כולל איסור אף לגנוב דעתו של גוי (חולין צד). דוגמאות לגניבת דעת: כאשר אדם מגדיל ומרומם חפץ למכירה באופן לא אמתי, כמו כן מפאר ומרומם מעומד או מעומדת לשידוכין ויודע שאין בהם מעלות יתירות כפי שהוא מציין. כן אין להפציר בחברו לבוא להתארח אצלו כדי להרוויח מעצם ההזמנה דבר מה, אף שיודע בוודאות שהוא לא יבוא (שם בגמ').
המוסר שיעור או ד"ת הרצאה וכדו' ומעביר רעיון, מהלך ששמע מאחרים, ואינו מציין ששמע את זאת מאותו מקור - חוץ מזה שהוא אינו מביא גאולה לעולם, הרי שהוא גורם לשכינה שתסתלק מהעולם, ואף גונב דעת השומעים, שחושבים שזה חידושו. נאמר במדרש תנחומא (בובר) פרשת במדבר: "א"ר חזקיה ור' ירמיה בר אבא בשם ר' יוחנן, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו, עליו הכתוב אומר 'אל תגזול דל כי דל הוא', וצריך אדם כשהוא שומע דבר, לומר אותו בשם אומרו, אפילו משלישי של הלכה" (כלומר שלושה דורות אחורה, כפי שמצינו הרבה בגמרא).
וכך כתוב בספר חסידים (מרגליות, סימן תקפו): "לא יחטא האדם לאחר מות האדם בשביל אבותיו אם יודע שאביו לא עשה פירוש של אותו ספר ואביו צוה לו תכתוב שמי עליהם שאני עשיתי אלה הפירושים וכבר אמר לו בחייו אותו פלוני עשה אותם ואני רוצה שתכתוב שמי עליהם כדי שיאמרו עלי ז"ל לא יכתוב הבן אלא [שם] פלוני הרב שעשה אותם וכן דורש בספרי לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים שלא ייחס דברי ר' אליעזר לר' יהושע ומה שאמר ר' יהושע לר' אליעזר ואם אמר דברי ראובן בשם שמעון או שלא אמר בשם אמרו הכל בספר הכבוד".
החמור מכולם זוהי גניבת דעת בממון, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות, סימן רכח סעיף ו): "אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון: אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח. אף אם הוא עובד כוכבים, לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה. ואף לגנוב דעת הבריות בדברים, שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה, אסור. כיצד לא יסרהב (יפציר) בחבירו שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח חביות הפתוחות לחנוני, וזה סובר שפתחם בשבילו, אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו. ואם הוא דבר דאי בעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו, ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו, אין צריך להודיעו".
והפוסקים כתבו, שכל הטעיה לצורך קידום המכירה הרי שהיא אסורה, כגון לשנות את המותג להמציא נתונים שאינם אמת, ובכך גורם לקונה לרכוש את המוצר - הרי שהדבר אסור, אלא כל משאו ומתנו יהיה באמונה ובנחת עם הבריות.