כבוד חברך
(פרשת אחרי מות-קדושים - אבלות על תלמידי רבי עקיבא)
הרב בן ציון אלגאזי שליט"א, ראש המכון
הימים של בין פסח לעצרת הם ימים 'הפכפכים' - מצד ימי הספירה הגדולים, הנקראים בלשון הרמב"ן כימי "חול המועד", ימי נקיות והתעלות כהכנה לקראת המעמד הנשגב של קבלת תורה. כמו כן, ימים בעלי משמעות היסטורית בחיי האומה התקבצו להם בימים אלו - כמו יום השואה והגבורה, יום העצמאות ויום ירושלים, המצוינים בסמיכות לימי היציאה מהגלות אל הגאולה ממצרים שהם ממשיכים את אורם גם לימי הספירה. מאידך גיסא, דווקא בימים אלה יש צדדי אבלות קשים על חורבן רוחני נוראי, מיתת תלמידי ר"ע על "שלא נהגו כבוד זה בזה".
התורה מלאה בדיני 'כבוד'. כבוד ה' - "כבד את ה' מהונך", כיבוד הורים, כיבוד זקנים ואנשי שיבה, כבוד תלמידי חכמים, כבוד הבריות שתופס משקל גדול מאד בהלכה, עד שאמרו חז"ל "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה", וכן "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך".
מהמפרשים עולה, שסיבת האבלות על מותם של תלמידי ר"ע בעקבות אי-הכבוד ששרר ביניהם, ולצערנו הרב נמשך עד ימינו אלה - היות והם היו גדולי עולם, ועל כן קובעים את חותמם לדורות. מוצאים אנו שפעמים רבות דווקא בין תלמידי חכמים אין מנהג כבוד זה בזה, ובכך נגרם לדאבוננו חילול ה' גדול.
ומהו "שלא נהגו כבוד"? יש שהסבירו, שדברו לשון הרע זה על זה (מהרש"א), או שהייתה בהם צרות עין זה על זה (החיד"א). ואע"פ שמצוות כיבוד ת"ח חלה על הציבור בדיבור בקימה ובמעשה, אך לא יגרע חלקם של ת"ח שחייבים הם ביניהם לכבד זה את זה, ואין לך חילול ה' גדול מזה, שת"ח מדברים ביניהם זה על זה לשון הרע מזלזלים זה בזה, ובכך גורמים הם לקלות ראש של אלו שאינם חובשים את ספסלי בית המדרש תדיר. דוגמאות לכבוד בין ת"ח מופיעים בכמה הלכות ברמב"ם ובשו"ע.
הרמב"ם דורש מהת"ח להתנהג לפי מעלתו ולהוות דוגמא אישית, ובוודאי שדברים אלה מתחילים מתוך בית המדרש: "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר" (הלכות דעות פרק ה הלכה א). "תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות, וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח, ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו, ודן את כל האדם לכף זכות, מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף שלום, אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק, כיצד לא ירצה חבירו בשעת כעסו, ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח". (שם, הלכה ז).
וכן בשו"ע (סימן רמב - הלכות כבוד רבו ות"ח, סעיף א): "חייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מבשל אביו". וכתב הרמ"א: "אביו שהוא רבו מובהק, קורא אותו בדברו: 'רבי', אבל ברבו שאינו מובהק, קורא אותו: 'אבא'." ומוסיף השו"ע (שם, סעיף ב): "כל החולק על רבו, כחולק על השכינה. וכל העושה מריבה עם רבו, כעושה עם השכינה. וכל המתרעם עליו, כאילו מתרעם על השכינה. וכל המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה". ובסעיף ג: "איזהו חולק על רבו? כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים אף ע"פ שהוא במדינה אחרת". רמ"א ע"פ תרומת הדשן: "אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו". "אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם, וכל המורה לפניו חייב מיתה... אין תלמיד יכול לסמוך אחרים במקום רבו" (שו"ע שם סעיפים ד-ה).
חלק נכבד מההכנות למתן תורה הוא לא לרדוף אחר הכבוד, אלא שתהיו אוהבין זה את זה ומכבדין זה את זה.
(אייר ה'תשע"ז)