לא תחמוד
(פרשת בא - חובת הלבבות)
הרב בן ציון אלגאזי שליט"א
אחת המצוות שהיא חובת הלבבות הינה האיסור לחמוד דבר של האחר, כנאמר בשמות, כ, יד:
לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹֽא־תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶֽךָ:
לכן, הרואה כלי, בגד, ספר או חפץ, ובכלל זה רכב או דירה, שאינם עומדים למכירה וחושב בליבו כיצד יוכל להעבירם לרשותו, הרי שאם יעשה מעשה כדי להעבירם לרשותו יעבור על "לא תחמוד", ועל עצם המחשבה יעבור על "לא תתאוה".
וכך כתב ספר החינוך במצוה לח:
"שלא להעלות במחשבתנו לעשות תחבולה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו. שנאמר [שמות כ', י"ד] לא תחמוד בית רעך וגו'. וכבר הוכיחו זכרונם לברכה מפסוק אחר, דכתיב [דברים ז', כ"ה] לא תחמוד וגו' ולקחת לך, שאיסור לאו דלא תחמוד אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה. ואפילו נתן הדמים לחבירו על החפץ עובר גם כן על לאו דלא תחמוד, שאין לאו דלא תחמוד נתקן בנתינת הדמים כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. ועובר עליה וחמד, ואפילו עשה בו שום מעשה, אינו חייב מלקות, לפי שהוא דבר שניתן להשבון, שהרי אפילו אנסו ממנו להשבון ניתן. ומכל מקום הרי הוא כעובר על מצות מלך יתעלה, וכמה שלוחים יש למלך יתעלה ליטול נקמתו ממנו".
השאלה המעשית במצווה זו היא אימתי עוברים על הלאו? וכי כל החומד חפציו של האחר, כבר שעלה הדבר על ליבו עבר על לאו, הגם שאין עליו מלקות?
וזוהי לשון הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה י:
"כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשה שנ' (דברים ה' י"ח) לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד".
כתב המנחת חינוך מצוה לח:
"ער"מ פ' א' מהלכות גזלה ואבדה והנה כאן בפ' כתיב לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך ובפ' ואתחנן כתיב ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו וכל אשר לרעך. והנה השינוי ל' דכאן כתי' לא תחמוד ושם כ' לא תתאוה מונה הר"מ והרמ"ח לשני לאוין חימוד היינו שהפציר בו ולקח מחבירו ותאוה היא בלב תיכף שחשב בלבו עובר בלאו דלא תתאוה".
וכך פסק מרן בשולחן ערוך חושן משפט הלכות גזילה סימן שנט סעיף י:
"כל החומד עבדו או אמתו או ביתו או כליו של חבירו או כל דבר שאיפשר שיקנהו ממנו, והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, הרי זה עובר בלא תחמוד (שמות כ, יד). כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בזה, כיון שחשב בלבו איך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר, עבר בלא תעשה של לא תתאוה (דברים ה, יח), ואין תאוה אלא בלב בלבד".
(שבט ה'תשע"ז)