מידת סדום
(פרשת לך לך - חסד מול מידת סדום)
הרב בן ציון אלגאזי שליט"א, ראש המכון
סדום ועמורה לא רק שנהיו סמל למקום שחרב על אי עשיית חסד, אלא מהווה גדר של מידות שליליות של בין אדם לחברו, כמובא במשנה מסכת אבות (פרק ה', משנה י'):
"ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום שלי שלך ושלך שלי עם הארץ שלי שלך ושלך שלך חסיד שלי שלי ושלך שלי רשע".
ומבאר רש"י במסכת כתובות (דף קג, עמוד א'): "מדת סדום - זה נהנה וזה לא חסר לא היו עושין טובה".
לגדר זה של מידת סדום ישנן גם השלכות הלכתיות, כיון שאנשי סדום לא היו נותנים לאחרים ליהנות משלהם אף שהם לא היו חסרים כלום. והיו מונעים מאחרים לדור בארצם, אף שהייתה הארץ רחבת ידיים ומספקת לכולם. לכן פסקו חז"ל בכמה מקומות שכופים את האדם שחברו יהנה מנכסיו ושיועיל לו, אע"פ שאינו חייב לעשות את הטובה הזאת לחברו, כי התנהגות חסרת חסד כזאת היא מידת סדום.
בדינים רבים מצינו את דין הכופים למידת סדום ונציין כמה מהם:
דין הפולש לבית חברו שבעל החפץ אינו חסר, כופים את בעל החפץ לתת לחברו להשתמש אף שימוש קבוע, כמובא בבבא קמא (דף כ', עמוד ב'): "ת"ש, רבי יהודה אומר: אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו - צריך להעלות לו שכר; ש"מ: זה נהנה וזה לא חסר - חייב! שאני התם, משום שחרוריתא דאשייתא. שלחוה בי רבי אמי, אמר: וכי מה עשה לו? ומה חסרו? ומה הזיקו? רבי חייא בר אבא אמר: נתיישב בדבר. הדר שלחוה קמיה דרבי חייא בר אבא, אמר: כוליה האי שלחו לי ואזלי, אילו אשכחי בה טעמא לא שלחנא להו? אתמר, רב כהנא א"ר יוחנן: אינו צריך להעלות לו שכר, רבי אבהו אמר רבי יוחנן: צריך להעלות לו שכר".
וכן נכתב בפני יהושע (שם, עמוד א'): "...היא דודאי משום מה שחסר אין לחייבו כיון דהוי גרמא בניזקין אלא כיון שנהנה זה בגוף ממון חבירו שדר בביתו בזה לחוד סגי לחייבו, והא דמספקא ליה שם בזה נהנה וזה לא חסר היינו משום דאיכא למימר בכה"ג כופין על מידת סדום כיון שהלה אינו מפסיד כלל, וגדולה מזו כתב המרדכי בשם ראבי"ה דאפילו לכתחילה מצי הלה לכופו לדור בעל כרחו בחצר דלא קיימא לאגרא ואף על גב דרוב הפוסקים חולקים עליו מ"מ בדיעבד שדר כבר שלא מדעתו".
ובשולחן ערוך חושן משפט (הלכות נזקי שכנים, סימן קנג, סעיף ח'): "וכן אם רצה בעל החצר לבנות תחת הצנור, אין בעל הגג יכול לעכב עליו, שאין הצנור עשוי לתשמיש, כזיז, כדי שיחזיק באויר החצר, שאינו עשוי אלא לקילוח המים. הגה: והואיל ואין עליו אלא לקבל מימיו, אם ירצה לקבלם בכלי או בצנור, הדין עמו (טור סט"ו בשם הרמ"ה ונ"י בשם רשב"ם פרק חזקת). אבל לא יוכל לומר לבעל הצנור להטותו לרוח אחרת או לשנות בו כלל. ואפילו אם הוא ארוך אינו יכול לקצרו, והוא שיש קפידא לבעל הצנור, אבל בלאו הכי כופין על מדת סדום, ובלבד שיקלחו מימיו יפה (כל זה בטור)".
ובשולחן ערוך (שם, סימן קנד, סעיף ג'): "לא יפתח אדם חלון לחצר חבירו; ואפילו אחד מהשותפים בחצר שבקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר, מעכב עליו שותפו, מפני שמסתכל בו ממנו. ואם פתח, יסתום. ואם נתנו לו השותפים בחצר רשות לפתוח חלון או פתח, רשאי, והוא שלא יפתח פתח כנגד פתח או חלון כנגד חלון. הגה: ובפתח כנגד פתח לא מהני חזקה. והוא הדין בחלון נגד חלון (ב"י בשם רשב"ם). וי"א בחלון נגד חלון מהני (טור בשם הרמ"ה). ואם באו שניהם לפתוח בבת אחת פתח נגד פתח או חלון נגד חלון, אם אחד מהן אינו חסר וחבירו נהנה, כופין על מדת סדום. ואם שניהם כאחד חסרים, יעשו פשרה ביניהם".
(חשון ה'תשע"ז)